הדבר היה ככה (בלוגרית אורחת)

10/06/2010

 הדבר היה ככה. כך קוראים לספר הביוגרפי שמאיר שלו כתב על סבתו טוניה. גם כך התחיל כל סיפור שטוניה סיפרה ובעקבותיה כך גם מדברים כל צאצאיה כולל הסופר.

הספר הוא ספר זיכרונות על מושב נהלל בשנות ה30 ועל ירושלים בשנים שהיא היתה נתונה במצור.

הוא גם ספר על מושג  הזיכרון ומשפט הכותרת הוא משחק מילים אודות העובדה שאנו, הקוראים, מסופקים אם הסיפורים באמת קראו "ככה" או שמא קראו "ככה.”

נהניתי לקרוא הדבר היה ככה  ולמרות שטוניה היתה דמות טרגית, הספר מאד משעשע וגם למדתי על העבר.

 

 

מודעות פרסומת

כולנו מצפים לבואם של הגמדים…

29/05/2010

אני כותבת עכשיו כשאני עדיין נמצאת תחת ההשפעה של הספר שום גמדים לא יבואו של שרה שילה.  הספר הקסים אותי מהשורה הראשונה, בעיקר בגלל השפה המיוחדת שלה (אני בד"כ מתרשמת מהכתיבה והשפה של ספרים הרבה יותר מאשר מהעלילה).  הסופרת עצמה מציינת  שהספר כתוב "בשפה נמוכה" אך אני חושבת שפחות שיפוטי לקרוא לה פשוט "שפה רגילה" – כי בינינו, מי מדבר ביום-יום כמו טקסט של ספר? הדיבור של סימונה, הדמות שפותחת את הספר, הצליח יותר מכל תיאור לצייר לנו אותה בצורה אמינה כל כך!  מה שמקסים בעיני היא העובדה שגם אם המילים הפשוטות של הדמויות, הם מצליחים לצייר לנו דימויים עשירים ומיוחדים.  ובאמת – למה לנו לחשוב שחוסר ידיעה של עברית תקנית, או דיבור "נמוך" מצביע על יכולותיו השכליות של הדובר? סימונה עלתה לארץ בהיותה נערה, ועברית אינה שפת אמה – האם זו סיבה שלא תהינה לה מחשבות מענינות ואפילו נשגבות?

חוץ מזה, כל אחת שהיא אמא לילדים יכולה להזדהות עם התסכול שלה, למשל בקטע המובא בהמשך.  גם אם אינך מורוקאית, אינך עניה, אינך אלמנה – עצם העול של הבית והילדים משותף לנשים בכל המגזרים והדתות.  אז הנה אחד הקטעים שמצא לו הד אצלי בלב:

בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה שהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח יֵשבו עליה שבעה.

העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, ישר מתנפלת עלי אחת ותכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים. כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק אִתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז בחזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול–כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי, ועוזבת אותי ליפול על המיטה.

 באמת תודה.  רבע לארבע בבוקר. זה הזמן שלי לקום.  קמה ברבע לארבע — מספיקה. קמה בארבע ועשרה, ארבע ורבע — הלך היום

בספר מסופר בהרחבה על הרגשות הפחד של התושבים מהכונונות, מהשהייה במקלטים, הפחד מחדירת מחבלים ועוד.  למרות שמדובר בשנות השבעים, נראה כי דבר לא השתנה (אולי רק מקום האירועים…). כל מי שמכיר מקרוב תושבים שחיים בצל טילים והאזעקות יבין עד כמה מדוייקים התיאורים וההרגשות של הדמויות השונות.  כמו שאומרים "תקראו אליהם – תראו אותנו".

ביקורת (הארץ)

נומה עמק, ארץ תפארת

20/05/2010

הכותרת לקוחה כמובן משיר העמק, אותו שיר יפהפה שנכתב ע"י נתן אלתרמן בשנת 1934. 

השבוע החלו בישובי עמק יזרעאל חגיגות שנת המאה להתישבות בעמק, שהחל בשנת 1910 בעלייה על הקרקע של מרחביה (כיום קיבוץ מרחביה).  בהקשר לנושא זה של התישבות בעמק יזרעאל הייתי רוצה לכתוב על הספר המוכר של מאיר שלו רומן רוסי. לצערי, קראתי רק חצי מהספר, ולא ראיתי בו את כל המעלות שאפשר למצוא בביקורות עליו. אני מקווה לחזור לקרוא את המשך הספר כאשר יהיה לי יותר זמן פנוי – אולי בחופשת הקיץ?

הייתי שמחה לשמוע מקוראים אחרים מה הם חושבים על הספר!

לכבוד יום ירושלים

11/05/2010

הפעם לא אכתוב על ספר, אלא על זכרון ילדות  של יום ירושלים. וכך היה הסיפור: כאשר חגגו 10 שנים לאיחוד ירושלים, ואני תלמידת תיכון וחנונית-על, חניכי בני עקיבא במונטריאל קבלו על עצמם (או שהוטל עליהם…) להכין טכס ליום ירושלים שבעצם היווה הטכס המרכזי של הקהילה היהודית כולה.  הופעתי אז בהצגה בשם "ששת הימים ושבעת השערים", מתורגם לאנגלית. עד היום אני זוכרת בעל פה את התפקיד שלי (בתור שער יפו) ועוד טכסטים מתוך ההצגה, למשל שירו של יהודה עמיחי "העיר משחקת מחבואים":

העיר משחקת מחבואים בין שמותיה
ירושלים, אל קודס,שלם, ג'רו, ירו,
לוחשת: יבוס, יבוס, יבוס, בחשכה.
בוכה בגעגועים: אליה קפיטולינה, אליה, אליה.
היא באה אל כל אחד הקורא לה
בלילה לבדו. אך אנו יודעים
מי בא אל מי

לצערי לא הצלחתי למצוא את השיר כולו, וגם לא את תסריט ההצגה המקורי. את התסריט באנגלית אני בטוחה ששמרתי…

ולסיום עוד שיר חשוב על ירושלים, הפעם מתוך תהילים:

תהילים פרק קכב

א  שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי–    בֵּית ה' נֵלֵךְ.
ב  עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ–    בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלָיִם.
ג  יְרוּשָׁלַים הַבְּנוּיָה–    כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.
ד  שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ–עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל:    לְהדוֹת, לְשֵׁם ה'.
ה  כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט:    כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.
ו  שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם;    יִשְׁלָיוּ, אהֲבָיִךְ.
ז  יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ;    שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
ח  לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי–    אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
ט  לְמַעַן, בֵּית-ה' אלוקינו —    אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

משפחתי וחיות אחרות

30/04/2010

כרגע סיימתי לקרוא ספר קצת מוזר בשם Fault Lines.  חוץ מהמבנה הלא שגרתי של העלילה, אשר עוקבת אחר הסטוריה משפחתית בדילוגים אחורה של 20 שנה מדור לדור, כאשר בכל פרק המספר הוא ילד בן 6 (הנין, הנכד, האם, הסבתא), גם התוכן הפתיע אותי.  במרכז הסיפור עומד פרשה משנות השואה שלא הכרתי כלל.  עד כדי כך, שהלכתי לחפש אחר כך באינטרנט כדי לראות עם אין מדובר בבדיה של הסופרת…  ספר מענין מאד מהרבה בחינות, שנותן חומר למחשבה. רוב הקוראים שבקרו את הספר ברשת התלוננו על הפרק הראשון, שמסופר ע"י ילד בן זמננו, ואמור שאינו אמין. לצערי, מתוקף עבודתי במרכז סיוע לקרבנות תקיפה מינית אני יודעת שגם התיאור הגרפי וגם התגובות של הילד לחומר שנחשף אליו באינטרנט הם דבר שקורה כל יום.

בשורה התחתונה: לא יכנס לרשימת הספרים האהובים ביותר, אך מענין וכדאי לקרוא.

היום "יום הרצל"

25/04/2010

מלך ההר / נאוה מקמיל-עתיר

בשנת 2004 הכנסת קבעה את יום י' אייר כיום הרצל (זה יום פטירתו..).  לפנינו ספר ילדים מקסים על בנימין זאב הרצל – אך לא רק. הסיפור המרתק של דורי לב מביא בצורה קריאה ביותר את קורות חייו של הרצל ופועלו, יחד עם התמודדות עם נושאים אחרים הקשורים קשר הדוק לציונות, וביניהם: שירות צבאי, עליה, שכול ועוד. בעיני ספר חובה לכל ישראלי, ללא קשר לגיל. 

על תדלגו על הביקורת הזאת!

מלכה נפלה

20/04/2010

ילדי כפר עציון / עמיה ליבליך

בד' אייר תש"ח נפל קיבוץ כפר עציון, וכמעט כל הלוחמים נהרגו (127 לוחמים) והאחרים נלקחו בשבי. בהתיחסות לגבורה של מגיני כפר עציון אמר בן גוריון: "אם קיימת ירושלים עברית.. אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון …".  בעת נפילת כפר עציון שהו בו לוחמים בלבד, לאחר שמספר חודשים קודם לכן פונו האמהות והילדים לירושלים.  בספר זה פרופ' עמיה ליבליך מספרת את סיפורם של ילדי כפר עציון, שרובם התיתמו מאב, מילדותם בקיבוץ ועד לבגרותם. 

כבר בהיותי חניכת בני עקיבא בחו"ל התחנכתו על סיפור הגבורה של גוש עציון, ופרטיו היו ידועים לנו היטב. ג ם פרופ' ליבליך תוהה בתחילת ספרה האם יש צורך לספר את הסיפור של ילדי כפר עציון, הלא הסיפור "מוכר לכל". בכל זאת, לאחר פניה שהתקבלה ממספר "ילדים" היא אכן לקחה על עצמה לחקור את הנושא והתוצאה היא הספר ילדי כפר עציון.

במבוא לספר פרופ' ליבליך כותבת "עלתה לנגד עיניי האנלוגיה בין סיפור הבנייה, החורבן והשיבה מחדש של כפר עציון לאדמתו לבין תמצית הסיפור הציוני; סיפור הגולה מארץ ישראל והתקומה המחודשת של העם בארצו.  נראה אפוא כי סיפור כפר עציון יכול להוות אספקלריה זמינה ומיוחדת לליבון משמעותו של המיתוס העיקרי שעל פיו כוננה ההיסטוריה של העם היהודי, ומקומו בחיי היחידים המשתייכים לציבור זה."

ביקורת על הספר

 

מי שרוצה לדעת עוד על סיפור כפר עציון מוזמן לבדוק את הקישורים הבאים:
אתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון

אלבום ילדי כפר עציון

היסטוריה של גוש עציון

בואי הרוח / חיים סבתו

11/04/2010

לקראת יום השואה, קראתי שוב (בפעם השלישית) את ספרו של ר' חיים סבתו בואי הרוח.  אחת הסגולות של ספריו בעיני, היא שאפשר לקרוא בהם שוב ושוב ותמיד לגלות בהם משהו חדש!

כאן לא מדובר במה שהיינו פעם מכנים "ספר שואה".  העלילה מתרחשת שנים לאחר השואה, ואין בו תיאור זוועות. ובכל זאת, מדובר בספר מרגש שהשואה והשפעותיה עוברות בו כחוט השני.  ההתייחסות המעודנת לנושא השואה, שנחשף בפני הקורא טיפין טיפין כפי שנחשף גם בפני הילד המספר במשך השנים, נותנת עוצמה מיוחדת לסיפור שקרא ב"עולם האחר".

בשביעי של פסח קראנו בהפטרה מתוך ספר יחזקאל את נבואת העצמות היבשות הידועה, ובתוכה גם הפסוק וַיּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּח, … מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" (יחזקאל לז, ט). ספר זה מכפל בתוכו רוחות הרבה: מהרוח הקרה הנושבת בחורף הקשה בדרך לתלמוד התורה, ועד לרוח המפעמת בלומדי התורה במעברה, בבית הכנסת ובישיבת ההסדר.

סיפורו של הילד חיים העולה החדש ממצרים וחברו ניצול השואה ההונגרי, מהשואה עד מלחמת יום הכיפורים ועד למאה ה-21 הוא תמצית סיפור העם היהודי בדור השואה והתקומה, ואף לאורך כל הדורות והגלויות.

סיפור מרגש ומלא תקווה

06/04/2010

Explosion d'une Vie: L'histoire de Laurent Blum / Chantal Aikhenbaum
(התפוצצות של החיים: הסיפור של לורן בלום)
הסיפור המרגש של לורן, אשר נפצע באורח אנוש בפיגוע הכפול ברח' בן יהודה בדצמבר 2001, והצליח להשתקם ולהקים משפחה.
למרות שלא קראתי ספר בצרפתית מאז בחינת הבגרות בצרפתית בשנת 1979, קראתי את הספר הזה על חבר שלנו לורן.

מדהים איך הסופרת הצליחה לכלול בספר קצר את חייו לפני הפיגוע, כולל הרקע של אביו ניצול השואה, את ההתמודדות של בני המשפחה עם הפציעה ואת תהליך השיקום.
(למען הגילוי הנאות: לורן הוא אח של חברתי הטובה ביותר, ובנוסף, אמי טפלה בו בשיקום בהדסה הר הצופים במשך חודשים רבים.)

חובה לכל מי שחי בארץ הזאת באינטיפדה השניה, וכפי שהגדירה זאת הסופרת: עשרות הרוגים ומאות פצועים היו בירושלים באותן השנים. לורן הוא אחד מהם.
הספר מוקדש לכל הפצועים ובני משפחותיהם.

אם אתם מסוגלים לקרוא בצרפתית – רוצו לקנות.
אם לא – תצטרכו להמתין לתרגומים לאנגלית או לעברית, שמתוכננים להמשך.

המגרש ברחוב הנביאים

01/04/2010

בחול המועד פסח יצאתי לסיור ברחובות ירושלים שהסתיים במגרש משחקים ליד רחוב הנביאים, מגרש מוחבא מהעין שלא ידעתי על קיומו למרות שעברתי שם הרבה פעמים בדרך לקניות ולאוטובוסים…  המדריך סיפר שבעבר, לפני שהביאו לכאן את מתקני המשחק, המגרש שימש את הילדים בשכונות הקרובות למשחקי כדורגל. הוא תיאר את הילדים ממגזרים שונים שהיו באים לשם לשחק – חרדים ודתיים, אשכנזים ותימנים, ואיך היה כיף לברוח מהלימודים ולבוא לשחק עם שאר ה"ילדים השובבים" שלא רצו לשבת בתלמוד תורה ביום שמש יפה.

כאשר הקשבתי לתיאור הזה, עבר בי צמרמורת: המגרש היה נשמע לי מוכר. כשבאתי הביתה פתחתי את הספר כעפעפי שחר של חיים סבתו, וקראתי את הקטע על מגרש המשחקים בו שיחק גיבור הספר עם חבריו:

"לפני חמישים שנה שיחקנו בשדה ברחוב הנביאים. זוכר אתה, השדה שהיתה שם ליד בניין התלמוד-תורה, מקום שילדי השכונות אהבו לשחק בו. ארבעה ילדים היינו שם. יהודה טוויל הדוקטור, משה דוד האברך, רחמים כליפה המנגן, ואני. כמעט בכל יום היינו משחקים שם. שכנים היינו וחברים. השמש כבר שקעה והיום החשיך ואנו עוד היינו שקועים במשחקנו. צועקים וצוהלים כדרכם של ילדים. חומה גבוהה היתה בצד השדה. באמת אין היא גבוהה כל-כך, אבל אותם ימים נראתה לנו גבוהה מאוד. כמה גרוטאות היו מתחתיה ועץ זית זקן שמעולם לא ראינו עליו זיתים. לא ידענו מה יש מאחורי החומה. היו שאמרו מנזר וגלימות שחורות, היו שאמרו בית-חולים למסוכנים או למצורעים, אחרים אמרו דברים אחרים. מעולם לא ראינו בעינינו. שום קול לא נשמע משם. שום אדם לא נכנס ושום אדם לא יצא. היו ילדים שסיפרו מעשים מוזרים על מה שהתרחש שם. פעם או פעמים דימיתי שראיתי כמין גלימה שחורה עוברת שם, אבל אינו יודע אם באמת עברה." (ע' 106)

ממעמקים – כתב עת לספרות: כעפעפי שחר

ר' חיים סבתו