Archive for מאי, 2010

כולנו מצפים לבואם של הגמדים…

29/05/2010

אני כותבת עכשיו כשאני עדיין נמצאת תחת ההשפעה של הספר שום גמדים לא יבואו של שרה שילה.  הספר הקסים אותי מהשורה הראשונה, בעיקר בגלל השפה המיוחדת שלה (אני בד"כ מתרשמת מהכתיבה והשפה של ספרים הרבה יותר מאשר מהעלילה).  הסופרת עצמה מציינת  שהספר כתוב "בשפה נמוכה" אך אני חושבת שפחות שיפוטי לקרוא לה פשוט "שפה רגילה" – כי בינינו, מי מדבר ביום-יום כמו טקסט של ספר? הדיבור של סימונה, הדמות שפותחת את הספר, הצליח יותר מכל תיאור לצייר לנו אותה בצורה אמינה כל כך!  מה שמקסים בעיני היא העובדה שגם אם המילים הפשוטות של הדמויות, הם מצליחים לצייר לנו דימויים עשירים ומיוחדים.  ובאמת – למה לנו לחשוב שחוסר ידיעה של עברית תקנית, או דיבור "נמוך" מצביע על יכולותיו השכליות של הדובר? סימונה עלתה לארץ בהיותה נערה, ועברית אינה שפת אמה – האם זו סיבה שלא תהינה לה מחשבות מענינות ואפילו נשגבות?

חוץ מזה, כל אחת שהיא אמא לילדים יכולה להזדהות עם התסכול שלה, למשל בקטע המובא בהמשך.  גם אם אינך מורוקאית, אינך עניה, אינך אלמנה – עצם העול של הבית והילדים משותף לנשים בכל המגזרים והדתות.  אז הנה אחד הקטעים שמצא לו הד אצלי בלב:

בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה שהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח יֵשבו עליה שבעה.

העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, ישר מתנפלת עלי אחת ותכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים. כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק אִתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז בחזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול–כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי, ועוזבת אותי ליפול על המיטה.

 באמת תודה.  רבע לארבע בבוקר. זה הזמן שלי לקום.  קמה ברבע לארבע — מספיקה. קמה בארבע ועשרה, ארבע ורבע — הלך היום

בספר מסופר בהרחבה על הרגשות הפחד של התושבים מהכונונות, מהשהייה במקלטים, הפחד מחדירת מחבלים ועוד.  למרות שמדובר בשנות השבעים, נראה כי דבר לא השתנה (אולי רק מקום האירועים…). כל מי שמכיר מקרוב תושבים שחיים בצל טילים והאזעקות יבין עד כמה מדוייקים התיאורים וההרגשות של הדמויות השונות.  כמו שאומרים "תקראו אליהם – תראו אותנו".

ביקורת (הארץ)

מודעות פרסומת

נומה עמק, ארץ תפארת

20/05/2010

הכותרת לקוחה כמובן משיר העמק, אותו שיר יפהפה שנכתב ע"י נתן אלתרמן בשנת 1934. 

השבוע החלו בישובי עמק יזרעאל חגיגות שנת המאה להתישבות בעמק, שהחל בשנת 1910 בעלייה על הקרקע של מרחביה (כיום קיבוץ מרחביה).  בהקשר לנושא זה של התישבות בעמק יזרעאל הייתי רוצה לכתוב על הספר המוכר של מאיר שלו רומן רוסי. לצערי, קראתי רק חצי מהספר, ולא ראיתי בו את כל המעלות שאפשר למצוא בביקורות עליו. אני מקווה לחזור לקרוא את המשך הספר כאשר יהיה לי יותר זמן פנוי – אולי בחופשת הקיץ?

הייתי שמחה לשמוע מקוראים אחרים מה הם חושבים על הספר!

לכבוד יום ירושלים

11/05/2010

הפעם לא אכתוב על ספר, אלא על זכרון ילדות  של יום ירושלים. וכך היה הסיפור: כאשר חגגו 10 שנים לאיחוד ירושלים, ואני תלמידת תיכון וחנונית-על, חניכי בני עקיבא במונטריאל קבלו על עצמם (או שהוטל עליהם…) להכין טכס ליום ירושלים שבעצם היווה הטכס המרכזי של הקהילה היהודית כולה.  הופעתי אז בהצגה בשם "ששת הימים ושבעת השערים", מתורגם לאנגלית. עד היום אני זוכרת בעל פה את התפקיד שלי (בתור שער יפו) ועוד טכסטים מתוך ההצגה, למשל שירו של יהודה עמיחי "העיר משחקת מחבואים":

העיר משחקת מחבואים בין שמותיה
ירושלים, אל קודס,שלם, ג'רו, ירו,
לוחשת: יבוס, יבוס, יבוס, בחשכה.
בוכה בגעגועים: אליה קפיטולינה, אליה, אליה.
היא באה אל כל אחד הקורא לה
בלילה לבדו. אך אנו יודעים
מי בא אל מי

לצערי לא הצלחתי למצוא את השיר כולו, וגם לא את תסריט ההצגה המקורי. את התסריט באנגלית אני בטוחה ששמרתי…

ולסיום עוד שיר חשוב על ירושלים, הפעם מתוך תהילים:

תהילים פרק קכב

א  שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי–    בֵּית ה' נֵלֵךְ.
ב  עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ–    בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלָיִם.
ג  יְרוּשָׁלַים הַבְּנוּיָה–    כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.
ד  שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ–עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל:    לְהדוֹת, לְשֵׁם ה'.
ה  כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט:    כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.
ו  שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם;    יִשְׁלָיוּ, אהֲבָיִךְ.
ז  יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ;    שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
ח  לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי–    אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
ט  לְמַעַן, בֵּית-ה' אלוקינו —    אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.