Posts Tagged ‘חיים סבתו’

בואי הרוח / חיים סבתו

11/04/2010

לקראת יום השואה, קראתי שוב (בפעם השלישית) את ספרו של ר' חיים סבתו בואי הרוח.  אחת הסגולות של ספריו בעיני, היא שאפשר לקרוא בהם שוב ושוב ותמיד לגלות בהם משהו חדש!

כאן לא מדובר במה שהיינו פעם מכנים "ספר שואה".  העלילה מתרחשת שנים לאחר השואה, ואין בו תיאור זוועות. ובכל זאת, מדובר בספר מרגש שהשואה והשפעותיה עוברות בו כחוט השני.  ההתייחסות המעודנת לנושא השואה, שנחשף בפני הקורא טיפין טיפין כפי שנחשף גם בפני הילד המספר במשך השנים, נותנת עוצמה מיוחדת לסיפור שקרא ב"עולם האחר".

בשביעי של פסח קראנו בהפטרה מתוך ספר יחזקאל את נבואת העצמות היבשות הידועה, ובתוכה גם הפסוק וַיּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּח, … מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" (יחזקאל לז, ט). ספר זה מכפל בתוכו רוחות הרבה: מהרוח הקרה הנושבת בחורף הקשה בדרך לתלמוד התורה, ועד לרוח המפעמת בלומדי התורה במעברה, בבית הכנסת ובישיבת ההסדר.

סיפורו של הילד חיים העולה החדש ממצרים וחברו ניצול השואה ההונגרי, מהשואה עד מלחמת יום הכיפורים ועד למאה ה-21 הוא תמצית סיפור העם היהודי בדור השואה והתקומה, ואף לאורך כל הדורות והגלויות.

המגרש ברחוב הנביאים

01/04/2010

בחול המועד פסח יצאתי לסיור ברחובות ירושלים שהסתיים במגרש משחקים ליד רחוב הנביאים, מגרש מוחבא מהעין שלא ידעתי על קיומו למרות שעברתי שם הרבה פעמים בדרך לקניות ולאוטובוסים…  המדריך סיפר שבעבר, לפני שהביאו לכאן את מתקני המשחק, המגרש שימש את הילדים בשכונות הקרובות למשחקי כדורגל. הוא תיאר את הילדים ממגזרים שונים שהיו באים לשם לשחק – חרדים ודתיים, אשכנזים ותימנים, ואיך היה כיף לברוח מהלימודים ולבוא לשחק עם שאר ה"ילדים השובבים" שלא רצו לשבת בתלמוד תורה ביום שמש יפה.

כאשר הקשבתי לתיאור הזה, עבר בי צמרמורת: המגרש היה נשמע לי מוכר. כשבאתי הביתה פתחתי את הספר כעפעפי שחר של חיים סבתו, וקראתי את הקטע על מגרש המשחקים בו שיחק גיבור הספר עם חבריו:

"לפני חמישים שנה שיחקנו בשדה ברחוב הנביאים. זוכר אתה, השדה שהיתה שם ליד בניין התלמוד-תורה, מקום שילדי השכונות אהבו לשחק בו. ארבעה ילדים היינו שם. יהודה טוויל הדוקטור, משה דוד האברך, רחמים כליפה המנגן, ואני. כמעט בכל יום היינו משחקים שם. שכנים היינו וחברים. השמש כבר שקעה והיום החשיך ואנו עוד היינו שקועים במשחקנו. צועקים וצוהלים כדרכם של ילדים. חומה גבוהה היתה בצד השדה. באמת אין היא גבוהה כל-כך, אבל אותם ימים נראתה לנו גבוהה מאוד. כמה גרוטאות היו מתחתיה ועץ זית זקן שמעולם לא ראינו עליו זיתים. לא ידענו מה יש מאחורי החומה. היו שאמרו מנזר וגלימות שחורות, היו שאמרו בית-חולים למסוכנים או למצורעים, אחרים אמרו דברים אחרים. מעולם לא ראינו בעינינו. שום קול לא נשמע משם. שום אדם לא נכנס ושום אדם לא יצא. היו ילדים שסיפרו מעשים מוזרים על מה שהתרחש שם. פעם או פעמים דימיתי שראיתי כמין גלימה שחורה עוברת שם, אבל אינו יודע אם באמת עברה." (ע' 106)

ממעמקים – כתב עת לספרות: כעפעפי שחר

ר' חיים סבתו