Archive for the ‘ספרות יפה’ Category

הדבר היה ככה (בלוגרית אורחת)

10/06/2010

 הדבר היה ככה. כך קוראים לספר הביוגרפי שמאיר שלו כתב על סבתו טוניה. גם כך התחיל כל סיפור שטוניה סיפרה ובעקבותיה כך גם מדברים כל צאצאיה כולל הסופר.

הספר הוא ספר זיכרונות על מושב נהלל בשנות ה30 ועל ירושלים בשנים שהיא היתה נתונה במצור.

הוא גם ספר על מושג  הזיכרון ומשפט הכותרת הוא משחק מילים אודות העובדה שאנו, הקוראים, מסופקים אם הסיפורים באמת קראו "ככה" או שמא קראו "ככה.”

נהניתי לקרוא הדבר היה ככה  ולמרות שטוניה היתה דמות טרגית, הספר מאד משעשע וגם למדתי על העבר.

 

 

נומה עמק, ארץ תפארת

20/05/2010

הכותרת לקוחה כמובן משיר העמק, אותו שיר יפהפה שנכתב ע"י נתן אלתרמן בשנת 1934. 

השבוע החלו בישובי עמק יזרעאל חגיגות שנת המאה להתישבות בעמק, שהחל בשנת 1910 בעלייה על הקרקע של מרחביה (כיום קיבוץ מרחביה).  בהקשר לנושא זה של התישבות בעמק יזרעאל הייתי רוצה לכתוב על הספר המוכר של מאיר שלו רומן רוסי. לצערי, קראתי רק חצי מהספר, ולא ראיתי בו את כל המעלות שאפשר למצוא בביקורות עליו. אני מקווה לחזור לקרוא את המשך הספר כאשר יהיה לי יותר זמן פנוי – אולי בחופשת הקיץ?

הייתי שמחה לשמוע מקוראים אחרים מה הם חושבים על הספר!

בואי הרוח / חיים סבתו

11/04/2010

לקראת יום השואה, קראתי שוב (בפעם השלישית) את ספרו של ר' חיים סבתו בואי הרוח.  אחת הסגולות של ספריו בעיני, היא שאפשר לקרוא בהם שוב ושוב ותמיד לגלות בהם משהו חדש!

כאן לא מדובר במה שהיינו פעם מכנים "ספר שואה".  העלילה מתרחשת שנים לאחר השואה, ואין בו תיאור זוועות. ובכל זאת, מדובר בספר מרגש שהשואה והשפעותיה עוברות בו כחוט השני.  ההתייחסות המעודנת לנושא השואה, שנחשף בפני הקורא טיפין טיפין כפי שנחשף גם בפני הילד המספר במשך השנים, נותנת עוצמה מיוחדת לסיפור שקרא ב"עולם האחר".

בשביעי של פסח קראנו בהפטרה מתוך ספר יחזקאל את נבואת העצמות היבשות הידועה, ובתוכה גם הפסוק וַיּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּח, … מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" (יחזקאל לז, ט). ספר זה מכפל בתוכו רוחות הרבה: מהרוח הקרה הנושבת בחורף הקשה בדרך לתלמוד התורה, ועד לרוח המפעמת בלומדי התורה במעברה, בבית הכנסת ובישיבת ההסדר.

סיפורו של הילד חיים העולה החדש ממצרים וחברו ניצול השואה ההונגרי, מהשואה עד מלחמת יום הכיפורים ועד למאה ה-21 הוא תמצית סיפור העם היהודי בדור השואה והתקומה, ואף לאורך כל הדורות והגלויות.

סיפור מרגש ומלא תקווה

06/04/2010

Explosion d'une Vie: L'histoire de Laurent Blum / Chantal Aikhenbaum
(התפוצצות של החיים: הסיפור של לורן בלום)
הסיפור המרגש של לורן, אשר נפצע באורח אנוש בפיגוע הכפול ברח' בן יהודה בדצמבר 2001, והצליח להשתקם ולהקים משפחה.
למרות שלא קראתי ספר בצרפתית מאז בחינת הבגרות בצרפתית בשנת 1979, קראתי את הספר הזה על חבר שלנו לורן.

מדהים איך הסופרת הצליחה לכלול בספר קצר את חייו לפני הפיגוע, כולל הרקע של אביו ניצול השואה, את ההתמודדות של בני המשפחה עם הפציעה ואת תהליך השיקום.
(למען הגילוי הנאות: לורן הוא אח של חברתי הטובה ביותר, ובנוסף, אמי טפלה בו בשיקום בהדסה הר הצופים במשך חודשים רבים.)

חובה לכל מי שחי בארץ הזאת באינטיפדה השניה, וכפי שהגדירה זאת הסופרת: עשרות הרוגים ומאות פצועים היו בירושלים באותן השנים. לורן הוא אחד מהם.
הספר מוקדש לכל הפצועים ובני משפחותיהם.

אם אתם מסוגלים לקרוא בצרפתית – רוצו לקנות.
אם לא – תצטרכו להמתין לתרגומים לאנגלית או לעברית, שמתוכננים להמשך.

המגרש ברחוב הנביאים

01/04/2010

בחול המועד פסח יצאתי לסיור ברחובות ירושלים שהסתיים במגרש משחקים ליד רחוב הנביאים, מגרש מוחבא מהעין שלא ידעתי על קיומו למרות שעברתי שם הרבה פעמים בדרך לקניות ולאוטובוסים…  המדריך סיפר שבעבר, לפני שהביאו לכאן את מתקני המשחק, המגרש שימש את הילדים בשכונות הקרובות למשחקי כדורגל. הוא תיאר את הילדים ממגזרים שונים שהיו באים לשם לשחק – חרדים ודתיים, אשכנזים ותימנים, ואיך היה כיף לברוח מהלימודים ולבוא לשחק עם שאר ה"ילדים השובבים" שלא רצו לשבת בתלמוד תורה ביום שמש יפה.

כאשר הקשבתי לתיאור הזה, עבר בי צמרמורת: המגרש היה נשמע לי מוכר. כשבאתי הביתה פתחתי את הספר כעפעפי שחר של חיים סבתו, וקראתי את הקטע על מגרש המשחקים בו שיחק גיבור הספר עם חבריו:

"לפני חמישים שנה שיחקנו בשדה ברחוב הנביאים. זוכר אתה, השדה שהיתה שם ליד בניין התלמוד-תורה, מקום שילדי השכונות אהבו לשחק בו. ארבעה ילדים היינו שם. יהודה טוויל הדוקטור, משה דוד האברך, רחמים כליפה המנגן, ואני. כמעט בכל יום היינו משחקים שם. שכנים היינו וחברים. השמש כבר שקעה והיום החשיך ואנו עוד היינו שקועים במשחקנו. צועקים וצוהלים כדרכם של ילדים. חומה גבוהה היתה בצד השדה. באמת אין היא גבוהה כל-כך, אבל אותם ימים נראתה לנו גבוהה מאוד. כמה גרוטאות היו מתחתיה ועץ זית זקן שמעולם לא ראינו עליו זיתים. לא ידענו מה יש מאחורי החומה. היו שאמרו מנזר וגלימות שחורות, היו שאמרו בית-חולים למסוכנים או למצורעים, אחרים אמרו דברים אחרים. מעולם לא ראינו בעינינו. שום קול לא נשמע משם. שום אדם לא נכנס ושום אדם לא יצא. היו ילדים שסיפרו מעשים מוזרים על מה שהתרחש שם. פעם או פעמים דימיתי שראיתי כמין גלימה שחורה עוברת שם, אבל אינו יודע אם באמת עברה." (ע' 106)

ממעמקים – כתב עת לספרות: כעפעפי שחר

ר' חיים סבתו