כולנו מצפים לבואם של הגמדים…

אני כותבת עכשיו כשאני עדיין נמצאת תחת ההשפעה של הספר שום גמדים לא יבואו של שרה שילה.  הספר הקסים אותי מהשורה הראשונה, בעיקר בגלל השפה המיוחדת שלה (אני בד"כ מתרשמת מהכתיבה והשפה של ספרים הרבה יותר מאשר מהעלילה).  הסופרת עצמה מציינת  שהספר כתוב "בשפה נמוכה" אך אני חושבת שפחות שיפוטי לקרוא לה פשוט "שפה רגילה" – כי בינינו, מי מדבר ביום-יום כמו טקסט של ספר? הדיבור של סימונה, הדמות שפותחת את הספר, הצליח יותר מכל תיאור לצייר לנו אותה בצורה אמינה כל כך!  מה שמקסים בעיני היא העובדה שגם אם המילים הפשוטות של הדמויות, הם מצליחים לצייר לנו דימויים עשירים ומיוחדים.  ובאמת – למה לנו לחשוב שחוסר ידיעה של עברית תקנית, או דיבור "נמוך" מצביע על יכולותיו השכליות של הדובר? סימונה עלתה לארץ בהיותה נערה, ועברית אינה שפת אמה – האם זו סיבה שלא תהינה לה מחשבות מענינות ואפילו נשגבות?

חוץ מזה, כל אחת שהיא אמא לילדים יכולה להזדהות עם התסכול שלה, למשל בקטע המובא בהמשך.  גם אם אינך מורוקאית, אינך עניה, אינך אלמנה – עצם העול של הבית והילדים משותף לנשים בכל המגזרים והדתות.  אז הנה אחד הקטעים שמצא לו הד אצלי בלב:

בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה שהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח יֵשבו עליה שבעה.

העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, ישר מתנפלת עלי אחת ותכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים. כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק אִתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז בחזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול–כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי, ועוזבת אותי ליפול על המיטה.

 באמת תודה.  רבע לארבע בבוקר. זה הזמן שלי לקום.  קמה ברבע לארבע — מספיקה. קמה בארבע ועשרה, ארבע ורבע — הלך היום

בספר מסופר בהרחבה על הרגשות הפחד של התושבים מהכונונות, מהשהייה במקלטים, הפחד מחדירת מחבלים ועוד.  למרות שמדובר בשנות השבעים, נראה כי דבר לא השתנה (אולי רק מקום האירועים…). כל מי שמכיר מקרוב תושבים שחיים בצל טילים והאזעקות יבין עד כמה מדוייקים התיאורים וההרגשות של הדמויות השונות.  כמו שאומרים "תקראו אליהם – תראו אותנו".

ביקורת (הארץ)

מודעות פרסומת

תגים: , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: